חוק אחריות למוצרים פגומים, תש"מ – 1980, מטיל אחריות כבדה על יצרן ו/או מרכיב ו/או יבואן של מוצר פגום, אחריות זו מתבטאת בכך שבמידה ואדם נפגע משימוש במוצר פגום ונגרם לו נזק גוף, ישולם פיצוי לנפגע ללא לקשר לשאלה האם היצרן אשם אם לאו.

החוק אינו קובע רשימה סגורה של מוצרים, כגון כלי עבודה הטומנים בחובם סיכון כגון מסור חשמלי, אלא כל מוצר שיכול לגרום לנזק גוף, מוצר כזה יכול להיות גם משחקים לפעוטות כגון מגלשה או כל צעצוע אחר.

עם זאת, וחרף האחריות הכבדה שצויינה לעיל, החוק קובע מספר הגנות ליצרן אשר יכול להתגונן בהסתמך על כל אחת מהן:

1. הגנה ראשונה היא שהפגם נוצר אחרי שהמוצר יצא משליטתו ולכן יש יש חזקה שהפגם נוצר אח"כ.

2. היצרן יכול לטעון י בזמן שהמוצר יוצר ויצא משליטתו, נכון לאותו מועד המוצר נחשב לבטוח, ובפרק הזמן שחלף מאז יצא משליטתו ונרכש ע"י הנפגע הייתה התקדמות טכנולוגית ומשכך המוצר לא נחשב בטיחותי, ולכן לא ניתן לשפוט אותו בהתאם לסטנדרטים אשר היו נהוגים בזמן הפגיעה.

3. טענת הגנה שלישית היא כי המוצר יצא משליטת היצרון בנגוד לרצונו, כדגומת גניבה, וזאת בטרם הספיק לבדוק את בטיחותו. נדבך נוסף לטענה זו היא הוכחה כי היצרן נקט באמצעים סבירים למניעת יציאת המוצר משליטתו, וכי הוא דאג להודיע לציבור ולהזהיר אותו שלא להשתמש במוצר.

4. טענת הגנה רביעית היא שהנפגע ידע על הפגם והסיכון,  ובכל זאת החליט להסתכן.

אדם שנפגע כתוצאה משימוש במוצר פגום, אינו חייב לתבוע לפי הוראות חוק זה, אלא הוא רשאי לתבוע בעילה  הנזיקית הרגילה, אולם אז יהיה מוטל  על התובע נטל ההוכחה בדבר רשלנות היצרן, ויש מצבים בהם רצוי  לשקול בכובד ראש באיזה עילה להגיש את התביעה.

מחד, לחוק הנדון יש יתרון בהעדר בירור שאלת האשם של היצרן, מנגד החוק מגדיר תקרה לפיצויים ברכיב של אובדן השתכרות, ויש גם תקרה לפיצוי בגין הנזק הכללי של כאב וסבל.

עוד יודגש כי תקופת ההתיישנות על תביעות בהתאם לחוק הנ"ל הינה שלוש שנים בלבד מיום האירוע, עם זאת בחלוף שלוש שנים ניתן עדיין לתבוע עדיין בגין  הנזק בעילה נזיקית.